פסק-דין בתיק ת"א 13148-09-08

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. עסקינן בתביעה לסעד הצהרתי וסעד כספי על סך של 56,788 ש"ח.

2. מכתב התביעה עולה, כי התובעים מתגוררים, מזה עשרות שנים, במושב אליפלט הנמצא בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת. לטענתם, הנתבעת טוענת, כי קיים להם חוב כלפיה מזה מספר שנים בגין ארנונה והיטלים שונים והיא נקטה נגדם בהליכי גבייה דורסניים ובין היתר הטילה עליהם עיקולים. התובעים טוענים, כי סברו שאין זה ייתכן שחובות מוניציפאליים של מאות שקלים יתפחו לממדים אסטרונומים ובעיקר לאור העובדה שבמהלך השנים העבירו, מחזיקים שונים, עשרות אלפי שקלים לנתבעת על חשבון אותם חובות. לטענתם, הם ביקשו לברר כיצד תפחו החובות הנטענים למימדי ענק ומבדיקת רואה חשבון מטעמם עולה, כי קיים חשד ממשי לפיו רישומי הנתבעת אינם נכונים. לטענתם, הם פנו לנתבעת לשם בירור הסוגיה וביקשו, כי הליכי הגבייה יופסקו עד לתום הבירורים אולם הנתבעת לא נעתרה לבקשה זו והיא מתבצרת מאחורי רישומיה ותחשיביה על אף שהגזבר שלה הודה, במכתבו, כי ייתכנו אי סדרים ברישומים.

3. התובעים טוענים, כי רואה חשבון מטעמם מצא, כי במשך שנים ארוכות עושקת אותם הנתבעת וכי היא גבתה מהם עשרות אלפי שקלים שלא כדין. לטענתם, עיקר הגזל מקורו בגבייה שרירותית של ריבית פיגורים בשיעורים שאין להם אחיזה וביסוס בדין. לטענת התובעים, הריבית אשר הנתבעת רשאית להטיל על חובות מונוציפאלים מוגבלת לשיעור של 0.75% ובפועל גבתה ריבית גבוהה משמעותית מהריבית האמורה וכך נוצר פער עצום בין תחשיבי הנתבעת והחוב האמיתי. התובעים טוענים, כי התובעת מס' 1 אינה חייבת לנתבעת דבר ותחת זאת יש לנתבעת חוב כלפיה בסך של 6,221 ש"ח. לטענתם, אין ממש בטענת הנתבעת באשר לגובה חובו של התובע מס' 2 וחוב זה עומד למעשה על סך של 4,633 ש"ח ולכל היותר סך של 8,846 ש"ח בנוסף טענו, כי לתובע מס' 3 אין חוב כלפי הנתבעת וכי היא חייבת לו סך של 50,567 ש"ח.

4. הנה כי כן, התובעים טוענים, כי במהלך השנים גבתה מהם הנתבעת ביתר. לטענתם, במעשיה ומחדליה היא הפרה חובה חקוקה וגרמה להם לנזק ומעשיה ומחדליה של הנתבעת מגיעים כדי עשיית עושר ולא במשפט.

5. התובעים עותרים לסעד הצהרתי לפיו אין לתובעת מס' 1 חוב כלפי הנתבעת וכי חובה של הנתבעת כלפיה עומד על סך של 6,221 ש"ח וכן, כי התובע מס' 2 חב לנתבעת סך של 4,633 ש"ח בלבד ולכל היותר סך של 8,846 ש"ח וכי אין לתובע מס' 3 חוב כלפי הנתבעת ותחת זאת היא חייבת לו סך של 50,567 ש"ח. עוד עותרים התובעים לסעד כספי לפיו תחויב הנתבעת לשלם לתובעים מס' 1 ו-3 את חובה כלפיהם, כמפורט לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

6. לטענת הנתבעת, בית משפט זה אינו מוסמך ליתן סעד הצהרתי באשר לאי חוקיות מעשיה, שכן הסמכות בעניין זה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף גורסת,  כי התובענה התיישנה שכן במסגרת כתב התביעה טענו התובעים, כי הליכי הגבייה מתנהלים משנת 98 ואף על פי כן הם לא פעלו בנדון עד למועד הגשת התביעה. משכך, התובעים מושתקים מלטעון כל טענה בנוגע לאירועים או חובות אשר התרחשו או נוצרו לפני למעלה משבע שנים ממועד הגשת התביעה. בנוסף, דין התביעה להדחות אף בשל השיהוי בהגשתה. לטענת הנתבעת, קבלת התביעה בשיהוי בה הוגשה תשנה את מצבה לרעה באופן קיצוני שכן היא עשויה להכביד על תקציבה ולפגוע באינטרסים ראויים שלה ושל תושביה.

7. הנתבעת טוענת, כי התובעים פועלים בניגוד לחוק ובמשך למעלה מ- 11 שנים לא שלמו לה אף לא שקל אחד ביוזמתם. לטענתה, הסכומים היחידים אשר עלה בידה לקבל מהם, בכדי לפרוע את חובם, התקבלו בעקבות עיקולים מנהליים אשר הטילה.

8. לטענתה, אין ממש בטענת התובעים לפיה היא חייבת להם כספים וכי התובעים מטעים את בית המשפט הטעיה כפולה כאשר הם מתעלמים מסכומים גבוהים אשר הם היו חייבים לה בתחילת שנת 98 ובנוסף טוענים, כי חובם גבוה מאוד בשל ריבית הפיגורים אשר הטילה.

9. לגישת הנתבעת, בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענה לפיה הטילה ריבית פיגורים לא חוקית וכי אין ממש בטענה זו והלכה למעשה היא גבתה ריבית פיגורים אפקטיבית בשיעור של 0.75% לחודש, בהתאם לחוק. לטענת הנתבעת, התחשיב המצוי בחוות הדעת התובעים מבוסס על כלל חישוב מוטעה שכן, בחוק הריבית נקבע, כי על תשלומי הפיגורים להשתלם בצירוף ריבית אפקטיבית חודשית אשר בה סכום הריבית מצטרף לקרן מידי חודש. לטענתה, אם כוונת המחוקק לא הייתה כאמור הרי שהיה קובע ריבית שנתית או אחרת. לפיכך טוענת, כי חוות דעת התובעים, אשר מתבססת על ריבית נומינאלית מוטעית.

10. לטענתה, מהתכתובות שצורפו לכתב התביעה עולות האשמות לכאורה לפיהן הכספים אשר קיבלה ממועצת הלול במסגרת העיקולים אשר הטילה לא קוזזו מחובם של התובעים. הנתבעת טוענת, כי עיון בתחשיב המצורף לכתב התביעה מלמד, כי אין ממש בטענה זו וכי הסכומים האמורים נלקחו בחשבון וקוזזו מחובם של התובעים.

11. לטענתה, התובעים התעלמו מיתרות חובות עבר שעמדו לחובתם ביום 1.1.98 וזאת על אף שחובות אלו מופיעים בדוחות שצורפו לכתב התביעה. היא טענה עוד, כי חובות אלו הינם חלוטים. לטענתה, כל הסכומים שנזקפו לזכות התובעים נזקפו תחילה כנגד תשלומי החובה שמועד החיוב שלהם היה המוקדם ביותר מבין חובותיהם, בהתאם לסעיף 3 לחוק הריבית.

12. הנתבעת טוענת, כי התובעים טענו שהיא טעתה בחישוביה אולם לא פירטו כיצד עשתה כן לשיטתם ותחת זאת הסתפקו בהטחת האשמת שווא. לטענת הנתבעת, בהתאם לדוחות מצב חשבון נכון ליום 6.7.08 הרי שנותר לתובעת מס' 1 חוב בסך של 48,795.3 ש"ח, לתובע מס' 2 חוב בסך 76,015.7 ש"ח ולתובע מס' 3 חוב בסך של 11,121.9 ש"ח. לטענתה, הדוחות האמורים משקפים, לכל הפחות, את חובות התובעים כלפיה ולמעשה חובם אף גדול יותר שכן הם קיבלו הנחות ארנונה אשר דינן להתבטל.

13. התובעים הגיש כתב תשובה במסגרתו טענו, כי החוב הנטען על ידי הנתבעת נכון ליום 31.12.97 אכן לא נלקח על ידי המומחה מטעמם בחשבון שכן הופיע ללא פירוט. עוד ציינו, כי למיטב ידיעתם חוב זה הועבר ממועצה אחרת בעת איחוד רשויות והוא אינו נכון. לטענתם, הפערים העיקרים בחישובי הצדדים נובעים מיתרות הפתיחה נכון ליום 31.12.07 יחד עם הזיכויים ממועצת הלול אשר הנתבעת לא כללה, לטענתם. עוד טענו, כי המומחה מטעמם אכן חישב לפי ריבית נומינלית לא צמודה אך לטענתם הפערים בחישוב נמוכים וכן הם לרעתם. התובעים טוענים, כי טענת הנתבעת, לפיה כללה זיכויים בחוב התובעים, אינה רלוונטית. התובעים שבו וטענו, כי התובעים מס' 1 ו-3 שילמו לנתבעת הרבה מעבר למה שהיו אמורים לשלם וכי לתובעת מס' 2 נותר חוב נמוך בשיעור של אלפי שקלים בודדים.

הראיות

14. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים מס' 2 ו-3 (להלן: "דני" ו- "זאב" בהתאמה) ושל מר יצחק עלי (להלן: "יצחק")- ששימש כראש המועצה בשנים 1992-1997 והינו בן דודם של התובעים מס' 2 ו-3 ואחיינה של התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר מנחם פז (להלן: "פז")- גזבר המועצה. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם. בהתאם להחלטה מיום 14.12.09, מונה רו"ח ישראל בוימפלק כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה והמצהירים נחקרו על האמור בחוות הדעת ובתצהיריהם, בהתאמה. בנוסף הגישו הצדדים ראיותיהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הדיון

15. במסגרת התובענה בה עסקינן עתרו התובעים לשני סעדים- הצהרתי וכספי. התובעים עתרו לפסק דין הצהרתי לפיו לא נותר לתובעים מס' 1 ו-3 חוב כספי כלפי הנתבעת וכי חובו של התובע מס' 2 עומד על סך של 4,633 ש"ח בלבד ולחלופין סך של 8,846 ש"ח בלבד. כמו כן עתרו, כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב להם כספים אשר הם שילמו לה ביתר, לטענתם.

16. על כתפי התובעים מוטל הנטל להוכיח טענותיהם לפיהן לא נותר להם חוב כלפי הנתבעת וכי הם שילמו לה סכומים ביתר. בשלב זה אקדים ואומר, כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל האמור. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, כפי שיפורט.